המצב התפקודי של "ישראל"
האם נוכל למדוד את הסכסוך עם "ישראל" באותו קנה מידה כמו הסכסוכים הקודמים עם מדינות אחרות?
בשנה האחרונה עלו קולות בעד שלום עם "ישראל". חלקם אף השתדלו מאוד להצדיק את השלום הזה ולמנות את יתרונותיו במיון הרשימה לפי מה שחשוב ומה נחוץ. אבל כל הקולות הללו הושתקו בשנה שעברה בעקבות קולות טילי ההתנגדות בקרב סייף אלקודס, שבמהלכו שברה ההתנגדות העממית הפלסטינית בעזה את מיתוס כיפת ברזל לאחר המתקפה הבוטה מהצד הציוני בשיח' ג'ראח. שכונה באל-קודס.
אז הוקמו כמה קולות "חופשיים" המדברים על זכותה של "ישראל" לחיות בשלום.
האם אפשר ש"ישראל" תחיה בשלום תוך שהיא גוזלת מדי יום את זכותם של הפלסטינים לחיים?
לא משנה אם הסכסוך עלול להימשך שנים. המציאות אומרת כי כל עוד הסכסוך יימשך, ההתנגדות הערבית תוכל להתפתח ולהגדיל את ניסיונה הצבאי המוגבר עד שתגיע ליכולת להסב אבדות לכוחות האויב ולהביסם במספר מקומות, בין אם בדרום לבנון לפני או במהלכה. המבצע "סייף אל-קודס".
במאמר זה אני כן רוצה להגיב לאותם קולות המדברים על האפשרות לחיות בשלום עם הישות הציונית או מתווכחים על היתכנות ותפקיד ההתנגדות.
דווקא "רחוק" מאהבה או כדור, האמת תישאר בין אם נתמוך בה ובין אם נכחיש את קיומה.
ראשית: מי שחושב שהסכסוך הערבי-ישראלי הסתיים, מקדם למעשה את הרעיון של הכחשת מציאות של כיבוש אדמה ערבית על ידי הישות הציונית שאין לה הצדקה, בין אם במאזן צדק ובין אם לפי " חוקים בינלאומיים מערביים" שלא היו הוגנים כלפינו בשום צורה! מאז הקמתו ועד עכשיו.
הרעיון של הכחשת המציאות של הסכסוך הזה הוא הזנחה של כל ארצות ערב, בין אם בפלסטין הכבושה ובין אם בסוריה. גם בהווה שלנו או בעתיד הקרוב שלנו, יש עוד אדמות שיישדדו, במיוחד בלבנון, כפי שמעידים מאפייני הסכסוך בלבנון בימינו.
מצד שני, יש נקודה מכרעת שיש לקחת בחשבון.
האם נוכל למדוד את הסכסוך עם "ישראל" באותו קנה מידה כמו הסכסוכים הקודמים עם מדינות אחרות?
כדי לענות על שאלה זו, עלינו תחילה "להבהיר את מהות ההבדל בין "ישראל" - כ"מדינה" - לבין המדינות האחרות שנלחמנו נגדן בעבר.
לדוגמה, הסכסוך הערבי-אנגלי "היה עימות שבו לא היה לנו רצון, זה היה סכסוך אנגלו-צרפתי. בתחילה, היה מדובר באזור שנכבש על ידי האימפריה העות'מאנית בעבר. זה נגמר כשצרפת ואנגליה שלטו בו. זה היה מאבק בין אימפריה שרצתה להגן על האינטרסים שלה בדרום מזרח אסיה, לבין אימפריה אחרת המבקשת לפגוע באינטרסים הללו ולחתוך את קו התקשורת בין המזרח לאירופה. עם סיומה של האימפריה הבריטית, הסכסוך הזה הסתיים. החל שלב חדש של שיתוף פעולה, אבל למעשה, היה לו היבט קולוניאלי אחר, כמו הסכם בגדאד במשך שנים עד שהאימפריה הבריטית התגמדה. והיא הוחלפה בארצות הברית של אמריקה, והברית הזו הפכה לברית נוספת בשם נאט"ו.
לכן, העם הערבי, הבריטי או הצרפתי היה במצב שדרש שיתוף פעולה בלתי נמנע בין עמים.
אבל עם "ישראל"?! העניין שונה לחלוטין בגלל אופיו העוין המבוסס על עקרון המעמד הפונקציונלי כביכול.
אבל מה הסטטוס התפקודי הישראלי?
הסטטוס הפונקציונלי מוגדר כמדינה שמבססת או מכינה את ניסוח האוריינטציה שלה או הכוונה של האליטה השלטת לבצע תפקיד מסוים. (האנציקלופדיה - ד"ר עבד אל-ווהאב אל-מסירי). מדינה ציונית מתפקדת נכנסת ליחסים חוזיים תועלתניים עם המערב כדי לשרת אינטרסים מערביים בתמורה להגנה שמספק המערב.
עוד ציין אל-מסירי כי "זהו גטו מבודד / מדינת מבצר הרואה את עצמה נפרדת מזמן ומקום, ויש לה תחושת עליונות עמוקה ומאמינה במסר הקדוש שלה, ואף נוקטת מוסר כפול ביחסיה. עם אנשיה ועם אחרים".
הגדרה זו נותנת לנו הסבר "ברור" לקשר בין הצהרת בלפור לבין אמנת סייקס-פיקו שחילקה את העולם הערבי למדינות בעלות גבולות. לצוות הפונקציונלי יש תפקיד פוליטי וחברתי ספציפי. ראשית, "לחתוך את ההרחבה הגיאוגרפית הערבית השטוחה מהמפרץ עד האוקיינוס, כדי להבטיח את הפרדתה", ומצד שני, "ישראל" תהיה המולדת הראשונה כביכול חסרת גבולות בעולם עד היום.
לכן, הארצות הערביות ש"מיועדות" להיות מולדת "ישראל" בין הפרת לנילוס אינן פרי דמיון. הם גם היו עובדות לאורך ההיסטוריה, כמו הצהרת בלפור וקנוניות אחרות שבוצעו על ידי מעצמות עולמיות ובראשם משפחות כמו הרוטשילדים.
לכן, הסכסוך הערבי-ציוני הוא למעשה סכסוך בלתי ניתן לעצירה כל עוד "ישראל" לוקחת על עצמה את המשימה הזו עם המערב או עם ההסתדרות הציונית. למעשה, זה מאבק, התנגדות נגד הקולוניאליזם. הנורמליזציה הציוויליזציונית נמצאת בכל מקום, אבל "ישראל" יודעת שההתנגדות, גם אם נראה שהיא תיחלש, תמשיך להתפתח ותצליח להביך את הקבוצות הפונקציונליות הללו למרות כל מיני תמיכה, בדיוק כפי שקרה בדרום לבנון כאשר כיפת ברזל הושמדה באמצעות טילים משוגרים במנהרה, ובצפיפות גבוהה איבדה ההגנה האווירית הישראלית שליטה.
ההתנגדות הצליחה להראות את מידת חוסר האיזון והחולשה שארצות הברית של אמריקה והקהילה המערבית, בעלת ברית של "ישראל", היו עדים לה בהתמודדות עם ההתנגדות בשנה שעברה. ההתנגדות אילצה את העולם כולו לכבד את תנאיו ולהכיר ביכולתו להיות הקלף היחיד שנותר, שכן עמים ערבים אינם יודעים דבר מלבד שאל-קודס היא בירתם.
