מאפיינים של תוכנית נתניהו לשרוד את המלחמה בעזה
חזונו של נתניהו להסדרים שלאחר המלחמה בעזה והעיתוי שלו מנסים להגביר שוב את הקיטוב בתוך החברה הציונית ולהגביר את השסע הפוליטי הישראלי בצורה אכזרית מכפי שהיה לפני 7 באוקטובר.
התוקפנות הישראלית ברצועת עזה התקרבה ליומה השבעים, כאשר הצבא הישראלי ממשיך במבצע הקרקעי שהחל ב-26 באוקטובר, שחנך את השלב השני של המלחמה, לאחר שקדם לו השלב הראשון, אשר זכאי להחזיר לעצמה את השליטה בהתנחלויות הסובבות את רצועת עזה לאחר מבצע שיטפון אל-אקצא והפצצה אווירית בדרום על כל ערי רצועת עזה, שנמשך כ-19 ימים.
אבל לפני השלמת השלב השני של המלחמה, בו ברור שלצבא הישראלי קשה מאוד להשיג את שתי מטרותיו הבסיסיות, שהן השמדת ההתנגדות הפלסטינית בעזה, ובמיוחד את תנועת חמאס, ואת התשתיות שלה, הצבאיות והן. תשתית ממשלתית, בנוסף לשיקום האסירים הישראלים שהוחזקו על ידי המחתרת בחיים, החל ראש הממשלה... בנימין נתניהו מציג רעיונות וחזונות לגבי אופי ההסדרים המדיניים, הצבאיים, הביטחוניים והכלכליים לניהול השלטון בעזה וקביעת יחסיהם עם "ישראל", המיוצגים על ידי שלושה צירים שיכולים ליצור יחד את המסגרת הכללית לשלב השלישי והאחרון של המלחמה, על פי חזונו:
הציר הראשון: אל תאפשרו לרשות הפלסטינית לחזור לשלטון בעזה, בתואנה שהיא תומכת ב"טרור". כפי שהצהיר נתניהו, הוא "לא יאפשר את נוכחות חמאסטן או פתחיסטן בעזה", והוא לא יחזור שוב לטעות הסכם אוסלו, שאותה האשים בכך שגרם להרג של יותר ישראלים מאלה שנהרגו ב-7 באוקטובר.
הציר השני: הרחבת השליטה הצבאית והביטחונית הישראלית על רצועת עזה, והקמת ממשל אזרחי ישראלי שינהל את חיי תושביה, כלומר השבת הכיבוש כולו והצבתו בשליטה צבאית ואזרחית ישראלית כפי שהיה לפני החתימה. של הסכמי אוסלו ב-1993, וסיום צעד הנסיגה החד-צדדי שנקט הנשיא לשעבר ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005, שהוביל להפרדה הישראלית מעזה ולפינוי ההתנחלויות הישראליות שם.
הציר השלישי: מדינות המפרץ, בעיקר איחוד האמירויות וסעודיה, על פי הצהרות נתניהו, נושאות באחריות לשיקום רצועת עזה, בנוסף לכך שחלק ממדינות ערב ואירופה קולטות לפחות חצי מיליון פלסטינים מעזה כפליטים. או מהגרים, תחת הכותרת של עקירה כפויה או מרצון, ולכן אף ישראל לא נושאת באחריות לאסון ההומניטרי בעזה שנגרם על ידי מכונת המלחמה הישראלית. מנגד, יישום התוכנית לעקור את הפלסטינים ועקירתם מאדמתם, המבטא את החלום הציוני, בעיקר בתוך הימין השולט בממשלת ישראל הנוכחית, אשר בוודאי יעביר את תוכנית העקירה ללא ספק לגדה המערבית. וירושלים, וכן השטחים שנכבשו ב-1948.
נתניהו מבין שהחזון הזה לא יכול לעלות על הדעת על ידי הפלסטינים, וגם לא מדינות ערב, במיוחד מצרים וירדן, הרואות בו את כל הקווים האדומים של ביטחונה הלאומי. הקהילה הבינלאומית וארגוניה הבינלאומיים אינם יכולים לקבל את חזונו של נתניהו. הורס את מה שנשאר מהמשפט הבינלאומי וההומניטרי שיכול הוא לשיר עליו.
ראוי לציין כי חזון זה לא היה נושא לקונצנזוס פנימי ישראלי בממשלת המלחמה הישראלית, אלא התמודד עם התנגדות רחבה בקרב מקבלי ההחלטות בביטחון לאומי בישראל, במיוחד הממסד הצבאי והביטחוני, שעדיין יש לה השפעה מרכזית בתחום קבלת החלטות בביטחון לאומי למרות הירידה במרכזיותה לאחר המכה החזקה שספגה. בתהליך מבול אל-אקצא.
אבל חשוב יותר, ומסוכן יותר לישראל, הוא שהחזון של נתניהו מתנגש ביסודו עם החזון האמריקני למה שהממשל האמריקני מכנה "ההסדרים בעזה אחרי תנועת החמאס", את קוויו הכלליים ביטאה סגנית נשיא ארה"ב, כמאלה האריס. , כי ארה"ב של אמריקה אינה מקבלת את עקירתם של פלסטינים או החזרתם. כיבוש רצועת עזה על ידי הצבא הישראלי ואי ניתוק כל אזור גיאוגרפי ממנה, והחזרת הרשות הפלסטינית בתמיכת כוח בינלאומי בו משתתפים כוחות מכמה מדינות ערביות כדי להבטיח את פירוק ההתנגדות בעזה.
ברור שחזון נתניהו עומד בפני מכשולים עצומים שהופכים את אפשרות מימושו לכמעט אפסי, אבל השאלה המרכזית היא: מדוע מציג נתניהו, פוליטיקאי ותיק בפוליטיקה הישראלית, חזון שמתעמת עם כל ההתנגדות הזו, ומציב אותו בתוך הפוליטיקה הישראלית. פניה של בעלת הברית הגדולה והעיקרית, ארצות הברית של אמריקה, תחת נשיאותו של ג'ו ביידן, שהישראלים רואים בו הכי ציונית ותומכת ב"ישראל" בתולדות הנשיאים האמריקנים?
מדוע דווקא בתקופה זו, כאשר הקרב הקרקעי בעזה טרם הסתיים, ובו רבים מפקפקים ביכולתו בעתיד הנראה לעין להשיג את מטרותיו המוצהרות, מה שגורם ל"ישראל" להזדקק לממשל האמריקני כדי לספק תמיכה צבאית ופוליטית המבצע הצבאי שלו בעזה?
למרות המשתנים הפנימיים, האזוריים והבינלאומיים הרבים ומורכבות הסצנה הפוליטית והצבאית, התשובות מתמקדות כולן בעניין האישי של בנימין נתניהו. התנהגותו הפוליטית, התקשורתית והצבאית מתחילת המלחמה סובבת סביב ציר אחד ויחיד: כיצד האם הוא יכול לשמר את עתידו הפוליטי ואת כיסא ראש הממשלה לאחר תום המלחמה, ולא לשאת באחריות.הכשל הקטסטרופלי שאירע ב-7 באוקטובר, כמו שאר המנהיגים המדיניים והצבאיים?
נתניהו מבין שסוף המלחמה פירושו סוף הקריירה הפוליטית שלו, וגורלו עלול להיות מאסר, מה גם שסקרי דעת קהל בישראל מצביעים בצורה ברורה ומוחלטת על יריבו הפוליטי ושותפו לממשלת המלחמה, בני גנץ, מנהיג המועצה. המחנה הרשמי, הוא המועמד הגדול ביותר להקים ממשלה ישראלית כלשהי במקרה של יציאה למלחמה. בחירות חדשות לאחר המלחמה, במיוחד מכיוון שגנץ הוא האדם הקרוב ביותר לממשל של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.
לפיכך, נתניהו מבקש את הדברים הבאים
ראשית, לחזק את יחסיו עם שותפיו למחנה הדתי הימני הקיצוני בתוך הממשלה הנוכחית, באמצעות חזונו הנוגע בעצב הרגיש של הציונות הדתית, המיוצגת בתוכנית לעקור את הפלסטינים, בעיקר מהגדה המערבית ומירושלים. ולא לאפשר הקמת מדינה פלסטינית, לקראת סיפוח כל הגדה המערבית ל"ישראל". כפי שחולמים סמוטריץ', איתמר בן גביר וראשי המתנחלים במועצת הישועה בגדה המערבית, ולכן הם נאחזים. לנתניהו כראש ממשלה, במיוחד מאחר שהוא איפשר להם להעביר כספים קואליציוניים ליישובים ולאזור הבחירה המתנחלים שלהם באמצעות תקציב 2023 בזמן מלחמה.
שנית, להחזיר ולאסוף את קולות הימין הישראלי סביבו שוב כמנהיג הבלתי מעורער של הימין הישראלי, על ידי שיקום בו זמנית נושא מרכזי חדש וישן לימין הישראלי, שהוא הסכם אוסלו והשניים. פתרון המדינה, והפיכתו לכותרת חזונו באמצעות התקפתו המאסיבית על הרשות הפלסטינית והאשמתה ב"טרור", למרות דבקותה המלאה של הרשות בהחלטות הלגיטימיות הבינלאומיות והקוורטטיות, שלא לדבר על מחויבותה המלאה לביטחון. תיאום עם שירותי הביטחון הישראליים.
אבל "הקוסם" נתניהו, המודע היטב להלך הרוח של הימין הישראלי, יודע שהאסון של ה-7 באוקטובר יגרום לרוב הימין הישראלי לחפש יתד שעליו יתקע את כישלון האסטרטגיה שלו מהעבר. שני עשורים, כלומר לדלג על הנושא הפלסטיני ולדחוק אותו לשוליים באמצעות מדיניות של חוסר פתרון ואסטרטגיות לניהול הסכסוך מבלי לפתור אותו.הוא הפך את הסוגיה הפלסטינית למשנית לאג'נדה הפוליטית והאסטרטגית שלו.
החזון של נתניהו מתייחס גם למוח הדמגוגי והסיסמאות השולט במגזרים גדולים בימין הישראלי, במיוחד בקרב יהודי המזרח. הגרעין המוצק והישן של מפלגת הליכוד, על ידי שיווק בני גנץ כתומך ברשות הפלסטינית, וכי יוכל לקבל בלחץ אמריקאי פתרון שתי מדינות והקמת מדינה פלסטינית באסטרטגיה הישנה שבה השתמש נתניהו ב-1996 בחירות עם יריבו דאז שמעון פרס, שהאשים אותו בקבלת חלוקת העיר. ירושלים, שהיא הקלף שהבטיח את הצלחת נתניהו באותן בחירות היסטוריות, מה שמסביר את סימני השינוי בגדעון סער; יו"ר מפלגת "תקווה חדשה", נגד חזונו של שותפו לקואליציה הרשמית, בני גנץ.
שלישית, נתניהו רוצה להיראות כמנהיג הישראלי הלאומני החזק שיכול להגיד לא לממשל האמריקני, הרצוי על ידי קהל רחב ברחוב הישראלי. לכן, הוא היה להוט לפרסם את חילוקי הדעות שלו עם הממשל האמריקני ולא להשאירם לכודים בדיונים פנימיים, להשיג לעצמו ניצחונות בקרבות דמיוניים מול הממשל האמריקני. בזמן מבחן אמיתי, "ישראל" לא מצאה איש אלא ביידן להציל אותו מקריסה צבאית ופסיכולוגית בנוסף לנתניהו, הוא מנסה לפלרטט עם מפקדי הצבא כאילו הוא נותן לצבא הישראלי עוד זמן להשלים את המבצע הצבאי המקרטע שלו בעזה.
לסיכום, החזון של נתניהו לגבי ההסדרים שלאחר המלחמה בעזה והתזמון שלו מנסים להגביר שוב את הקיטוב בתוך החברה הציונית ולהגביר את השסע הפוליטי בישראל בצורה אכזרית מכפי שהיה לפני ה-7 באוקטובר, אך הפעם על ידי מראה לנתניהו שהוא הוא מגן הימין הישראלי, ולכן ראיית המציאות שלו אינה אלא תוכנית מוצקה להישרדותו הפוליטית ולהישרדותו לאחר המלחמה בעזה.
